אחד צעק: פצוע!

די, זה בלתי נסבל. הגיעו מים עד נפש. כמנחם בגין הלאֶה – איני יכול עוד.
אני מדבר, כמובן, על הפרסומת החדשה של "יופלה" (גודי-גודי) מבית היוצר של "מקאן-אריקסון".

ראשית, גילוי נאות: אינני חובב סרטים הודיים, ואת זמן האיכות עם זוגתי אני משתדל שלא לכלות במשחקי מחבואים מאחורי עצים. אך בטוחני כי גם המעריץ מספר 1 של ראג' קאפור מתחלחל עד עמקי נשמתו כל אימת שמהמרקע נשמעת אותה צעקה-גניחה-אזעקה המלווה את הפרסומת לקו היוגורטים החדש של יופלה.
כבכל פרסומת יופלה מאז ומעולם, על רקע מנגינה מוכרת משולבות מילים בעברית ואנגלית בהתחרזות טרחנית (קצת כמו היוגורט עצמו, בפעם הראשונה זה היה נחמד ומרענן. אחרי שש כאלה, לצערי, הקסם פג); החידוש הפעם הוא בנושא – סרט הודי, כזה עם מלתחה עמוסת פייטים, מבטא של אפּו ממשפחת סימפסון ונענועי ראש המעוררים חשד לנטייה אפילפטית. יש להניח שהמוחות במקאן-אריקסון קיוו לממש את חלומו הרטוב של כל פרסומאי – לייצר אמרת כנף – בביטוי "Goody goody", הנאמר במבטא הודי שמדגיש את ה-D (קוראינו בעלי האוריינטציה הבלשנית ודאי ישמחו לנקוב בשם התופעה).

עד כאן גם גדול המקטרגים עוד ישתוק – פרסומת יופלה טיפוסית, בסך הכל, וכבר התרגלנו. אלא שאז, משום מקום, כרוצח שכיר ותיק ומיומן, היא תוקפת אותך בשיא פגיעותך: הצווחה.
קודם כל, מה זה? הבעות הפנים ותנועות הגוף של השחקניות מעידות על סוג של גניחה. חיזוק נוסף לכך מהווה האמירה המקדימה כל גניחה כזאת: "…It's better than", מה שמעורר מיד את האסוציאציה המינית, מחשבות על אורגזמה (קולינרית! להירגע שם בסוף) וחוויה כללית שמחזירה אותנו לימי Herbal Essances העליזים.
מצד שני, גם בור שכמותי יודע שהצווחות הללו שכיחות למדי בסרטים תוצרת בוליווד, בפי גברים ונשים כאחד. אז אולי זה רק אני? יכול להיות שבמקאן-אריקסון לא חשבו על פרסומת, שמשודרת בשעות הפריים-טיים, עם רמיזות מיניות בוטות כל-כך? כנראה שההיסטוריה תשפוט (או לפחות הרשות השנייה, או יצחק קדמן).

אם לומר את האמת, לי זה לא משנה. גניחה חושנית, צעקה מסורתית, אזעקת אמת – משהו בצליל הזה פשוט מוציא אותי משלוותי. הצרימה הנוראית, הנשמעת 8 פעמים לאורך הפרסומת, מוציאה את כל הרע שבי וגורמת לי נזק נפשי ממשי. שלא לדבר על הסביבה שנאלצת לספוג התפרצויות זעם חריפות.

במחשבה שנייה, יתכן שזו בדיוק האסטרטגיה של משרד הפרסום. בדומה ל"סוף עונה" של Fox, או "אניטה תעני זאת אני" של Esc הי"ד, מדובר בנדנוד כה חריף עד שהוא הופך לשיחת בר המים (בינינו, באיזה משרד עוד יש ברזיה) של מחר ואף זוכה לפראפרזות שונות ומשונות (מערכון קצר ב"ארץ נהדרת", למשל). באזז דודו-טופזי שכזה: כולם יודעים שזה לא בסדר, אבל לא מסוגלים להפסיק לדבר על זה. בינתיים אנחנו, על תקן שירה מרגלית, נאלצים לסבול בשקט ולנסות לרפא את הפצעים המדממים – אך בלילה, בחלומותינו המסויטים, הצווחות מקפיאות הדם פוקדות אותנו שוב ושוב.

רואה בחורה, שוכח הכל

אף פעם לא התעמתתי עם שוטרים. אדרבה, הסדר הציבורי ואני דווקא חברים די טובים. לאחרונה, עם זאת, החלה מכרסמת בי התחושה כי קבלת המרות הזו גורמת לי לפספס את הכיף האמיתי שבחיים, לפחות ביולי-אוגוסט: הפגנות, הטרנד החם של הקיץ לפי ראובני פרידן בפרסומת האחרונה של "תפוזינה", שמסיבות שאינן נהירות לי מרצדת שוב על המרקע (למרות שהיא מ-2008!).

מי שכבר צבר קילומטראז' פרסומות תפוזינה יודע בדיוק מה הוא עתיד לקבל: לא משנה מה יקרה בדרך, אם יהיה זה פקק תנועה, עבודות בניין או שואה גרעינית, בסופה תחכה לנו נערת תפוזינה תוצרת סקנדינביה לשעבר, גופייתה-הקצרה-מדי צחורה ורטובה ופטמותיה מזדקרות, והיא לוגמת משקה סינתטי צונן בטעם פרי הדר.
הפרסומת המקורית מראשית שנות התשעים (תוכלו לצפות בקטע ממנה כאן), מכוננת המסורת, כיוונה נמוך אבל נכון – הקיץ הישראלי חם ומיוזע ואכן דורש רענון בדמות משקה קל בידיה הלחות של בחורה נאה. ואף חשוב מכך: הנרטיב הציוני-קיבוצי לעולם לא יהא שלם בלי המתנדבת השופעת שבאה לקטוף תפוזים (כן, אלה שאמורים להיות בתפוזינה), לתפוס קצת צבע ובינתיים להצית את דמיונם ומכנסיהם של המקומיים; מה טוב יהיה, חשבו להם המוחות החרמנים במשרדי הפרסום, אם נקשור בין מיתוס המתנדבת לבין משקה לא סקסי בעליל, שההבדל היחיד בינו לבין "זיפ" הוא שאת "זיפ" מקבל הצרכן עוד בשלב האבקה!

עושה רושם שהפרסומת השיגה את המטרה אז, כי הוחלט להמשיך גם בפרסומות הבאות עם קו העלילה של חם-מים-פטמות-תפוזינה, אבל תמיד היו אלמנטים שמשמרים את הקשר לקיץ הישראלי. פקק תנועה, מנגל על הגג, משהו. והפעם? הפעם העלילה איבדה את זכות הקיום שלה, בכך שמחקה כל סממן ישראליות.
הלוקיישן הוא הפגנה סוערת למען איכות הסביבה ליד איזשהו בניין ממשל שממש לא נראה כמו הכנסת. השלטים באנגלית בלבד (קשה להבין נגד מה בדיוק הם מפגינים שם, החבר'ה הצעירים, אבל אני די בטוח שראיתי שלט שאומר "Stop Global Warming"), כשמול המפגינים הזועמים עומדת חומה אנושית של שוטרים קפואי פנים, מצוידים במגנים ובקסדות. על המגנים, כמובן, כתוב רק "Police". חם. עושה רושם שהשוטרים מחפשים תירוץ להוציא את האלות, והוא אכן מגיע במהרה בדמותו של בלון מים קטן, שנזרק לעברם מידיה של מיס בלגיה או מה שהיא. משם הכל הולך ומידרדר: הם מפעילים את הזרנוקים, היא מפעילה את חמוקיה וכולם חוגגים במים – מפגינים, שוטרים ותפוזינה גם יחד.

כל זה, כמובן, לא קשור בשום דרך למה שמכונה "ההוויה הישראלית", ולא רק כי השוטרים בפרסומת נחמדים מדי. נדמה שהמוחות בראובני פרידן שכחו את המטרה, ונשארו רק עם האמצעים – פורנו רך ובזבוז מים מקומם (לא שמעתם על ההיטל החדש?). הרי מלכתחילה היה נסיון לקשור פה בין ישראל, חוצפה, שדיים ורעננות, מילים שכנראה עלו פעם כאסוציאציות של מישהו ל"תפוז" – ועכשיו, כשמוציאים את אחד הגורמים מן המשוואה (מה גם שלזרוק בלון מים זה לא מי-יודע-מה חוצפה, אצלנו קוראים לזה "שבועות"), אנחנו מקבלים פרסומת נטולת הקשר, שוביניסטית, שמזלזלת לחלוטין באינטליגנציה של הצופה ומכוונת אל המקום הכי נוח, הכי זמין והכי קל: איזור החלציים.

מצד שני, אולי אני סתם מקטר. הויתור על ההקשר הישראלי פותח דלת לאופציות עלילה נהדרות.
תחשבו על תאילנד, רגע אחרי הצונאמי. אלפים נעדרים, ילד שהתייתם זה עתה מסתובב חסר אונים ובוכה. מבין ההריסות קמה, רטובה עד לשד עצמותיה כמובן, תיירת הולנדיה לבושת גופית-פטמות, ושולפת מהבקתה ההרוסה בקבוק תפוזינה צונן. גשם מתחיל לרדת. היא לוגמת מהבקבוק בתאווה ומגישה לילד הקטן, ושניהם פוצחים במחול חושני סוער. קלוז-אפ על הפטמות והתפוזינה.

קנו לעצמכם מתנה לחג

לאחר תקופה ארוכה של חוסר פעילות בבלוג זה, בה היה טרוד כותב שורות אלה בעיסוקים אחרים, הגיע הזמן לחזור לתלם ולחדש את מסורת הבלוגינג הענפה. אך כדי לרכוש מחדש את אמון הקוראים שנטשו את הבלוג כעכברים הנוטשים ספינה טובעת – טוב, אולי לא ספינה אלא כלי שיט קטן יותר, כגון שקית ניילון – רצוי לשלוף משהו מפתיע אך מרהיב ואלגנטי מן השרוול: כזה שיסיט את המבטים חזרה לכיוונך, אך לא יגרור הגשת תלונה במשטרה בגין התערטלות בציבור. בעודי מתכנן קאמבק הולם, כזה שכולל צפייה מרובה בערוצים מסחריים מתוך נסיון למצוא נושאים לכתיבה, התחוור לי כי ביקורת טלוויזיה אמנם ישנה בשפע, אך היא מתעלמת מהפרטים החשובים באמת: אלה שהופכים את חווית הצפיה למענגת ובלתי נסבלת כאחד, אלה שמשפיעים על שיחות הברזיה של כולנו, אלה שמספקים פרנסה למאות בוגרי בתי-ספר למשחק מובטלים, אלה שמיד אחריהם נדע מה התשובה לשאלת המיליון או את הפתרון לתעלומת החייזרים נהגי המוניות שדודו הבטיח שיגיעו לאולפן. הפר-סו-מות.

ואחרי הקדמה פומפוזית כמו זו, לא נותר לי אלא לבשר על ביקורת פרסומות שתתווסף מעתה לקשקשת הכללית בבלוג זה, ותתויג תחת הנושא המחוכם "המציג אינו קופירייטר" (מוזמנים להציע שמות טובים יותר, תתפלאו כמה קל להחליף). הדגש הוא על פרסומות בטלוויזיה, אך לא מן הנמנע כי אתייחס גם לכאלו המופיעות במדיות אחרות.

ראו הוזהרתם.