זה כיף, זה כיף, זה כיף

בשעה טובה ומוצלחת, הושלמה העברת הבלוג לסביבת WordPress היציבה יותר. אולי הדבר יביא גם לגידול בקצב כתיבת הפוסטים, מה אתם יודעים.

(תודה לחלוצים!)

מתוק זה טעם החיים

רבים יסכימו איתי כי כל המבקרים למיניהם, מהקיקיוניים ביותר ועד לנתוצי-המשקפיים, מתמוגגים מצמד המילים "חוסר-טקט" (יעיד על כך גם שלמה יידוב, שעשה מזה קריירה). לכן, לא הופתענו לגלות כיצד כל העולם ואחותו מתפלמסים, ובצדק, בעניין הפרסומת האסקפיסטית וסרת הטעם של סלקום.
אך בזמן שכולם עוסקים במונדיאל גדר ההפרדה, הודרו עיניהם מחוסר-טקט פרסומי ישן-חדש, מחוכם הרבה יותר: הפרסומת ל-RC קולה.

למי שלא מכיר את הפרסומת של ראובני-פרידן – וחבל, כי היא חביבה למדי – נראה בה צעיר אמריקני, זבל-לבן קלאסי מהדרום, פוסע בשקט לעבר המקרר בקרוואן המשפחתי כדי ללגום קצת מהמשקה התוסס והצונן בשעת לילה מאוחרת. לפתע נשמעת דריכת רובה, ואביו גדול המימדים מבקש ממנו, במבטא דרומי מושלם, להרחיק את טלפיו מהקולה שלו. הפאנץ' האמיתי בפרסומת הוא סופה, כאשר האב מתכנן ללגום מהקולה בעצמו ואז נשמעת ירייה, ומסתבר שגם סבתא-צוואר-אדום רוצה לשמור הכל לעצמה.
משעשע וקולע, גם אם סטריאוטיפי, ובוודאי מעביר את המסר והמיתוג המבוקשים: המשקה של האמריקאים האמיתיים, שמוכנים לשלוף את רובה הציד מהמחסן (או מתחת לכרית) בשביל לשמור על זכותם הבסיסית לשתיית RC קולה. לא קוקה-קולה של הפלצנים הניו-יורקיים, לא פפסי של מייקל ג'קסון – RC קולה, הטעם האמריקאי האמיתי (מומלץ לבקר באתר הישראלי, שמעצים את חווית השתייה).

חושב לעצמו הצופה הישראלי, צרוב שמש ועייף מהבדיחות המשומשות של "שבוע סוף": כמה חבל שאנחנו לא כמו האמריקאים, בעלי הזכות להחזקה ושימוש בנשק כאשר מישהו מנסה לקחת מאיתנו משהו ששייך לנו, לפגוע ברכושנו. בעודו חושב לעצמו זאת הצופה, נשמע רחש מבחוץ. הוא לא בטוח מה זה, אבל היי – כבר פרצו לו פעם לחצר, המשטרה לא עשתה כלום בעניין, ועכשיו הם באים שוב. הוא שולף את האקדח שהוא מחזיק ברשיון, נעול בכספת למקרי חירום בלבד, יוצא בשקט לחצר והופס – יורה ברגלו של הפורץ ומונע ממנו לברוח. המשטרה מגיעה באיחור, עוצרת את הפורץ ומודה לצופה על שסייע לה, שלא לומר עשה למענה את העבודה. אולי אפילו יקבל תעודת הוקרה.
האם הוא יקבל את אותה תעודת הוקרה אם יסתבר שלא היה מדובר בפורץ, אלא בנער שיכור שלא יכול להתאפק ונכנס להטיל את מימיו בחצר? או שהירייה בחושך לא פגעה ברגלו של מסיג הגבול, אלא באיבר חיוני יותר? כנראה שלא, אבל לפחות הוא לא יואשם בשום דבר, בזכות "חוק דרומי", שעלה השבוע שוב לכותרות לאחר שהוחלט על זיכויו של שי דרומי מחמת הספק.
נכון, זו דמגוגיה זולה. אין להשוות בין המקרים הקיצוניים שתוארו בפסקה הנוקבת לעיל לבין המצב הנקודתי של דרומי, ועדיין – מדובר בחוק מסוכן שמקדם אותנו צעד נוסף לעבר מחוזות המערב הפרוע, האינדיבידואליזם האמריקאי משולח הרסן בו כל אחד אדון לעצמו. באופן אישי, אני מעדיף משטרה לא מתפקדת על פני קאובוי נלהב מדי.

קשה להאמין שמישהו ביפאורה-תבורי, שמייצרים ומשווקים בארץ את RC קולה, החזיר את הפרסומת (הישנה יחסית) למרקע במזיד בעיתוי זה דווקא. אני לא מאמין שמישהו נפגע מכך, וכפי שכבר ציינתי הפרסומת כשלעצמה באמת מוצלחת – אבל קצת כמו כוס רביעית של קולה, פשוט נהיה לזה טעם רע.

ואם שגיתי, ובכל זאת הייתה כוונת מכוון – אני מניח שמי שאחראי לכך כבר קיבל פנייה מחברת הסלולר הגדולה בישראל. הוא ישתלב שם היטב.

אחד צעק: פצוע!

די, זה בלתי נסבל. הגיעו מים עד נפש. כמנחם בגין הלאֶה – איני יכול עוד.
אני מדבר, כמובן, על הפרסומת החדשה של "יופלה" (גודי-גודי) מבית היוצר של "מקאן-אריקסון".

ראשית, גילוי נאות: אינני חובב סרטים הודיים, ואת זמן האיכות עם זוגתי אני משתדל שלא לכלות במשחקי מחבואים מאחורי עצים. אך בטוחני כי גם המעריץ מספר 1 של ראג' קאפור מתחלחל עד עמקי נשמתו כל אימת שמהמרקע נשמעת אותה צעקה-גניחה-אזעקה המלווה את הפרסומת לקו היוגורטים החדש של יופלה.
כבכל פרסומת יופלה מאז ומעולם, על רקע מנגינה מוכרת משולבות מילים בעברית ואנגלית בהתחרזות טרחנית (קצת כמו היוגורט עצמו, בפעם הראשונה זה היה נחמד ומרענן. אחרי שש כאלה, לצערי, הקסם פג); החידוש הפעם הוא בנושא – סרט הודי, כזה עם מלתחה עמוסת פייטים, מבטא של אפּו ממשפחת סימפסון ונענועי ראש המעוררים חשד לנטייה אפילפטית. יש להניח שהמוחות במקאן-אריקסון קיוו לממש את חלומו הרטוב של כל פרסומאי – לייצר אמרת כנף – בביטוי "Goody goody", הנאמר במבטא הודי שמדגיש את ה-D (קוראינו בעלי האוריינטציה הבלשנית ודאי ישמחו לנקוב בשם התופעה).

עד כאן גם גדול המקטרגים עוד ישתוק – פרסומת יופלה טיפוסית, בסך הכל, וכבר התרגלנו. אלא שאז, משום מקום, כרוצח שכיר ותיק ומיומן, היא תוקפת אותך בשיא פגיעותך: הצווחה.
קודם כל, מה זה? הבעות הפנים ותנועות הגוף של השחקניות מעידות על סוג של גניחה. חיזוק נוסף לכך מהווה האמירה המקדימה כל גניחה כזאת: "…It's better than", מה שמעורר מיד את האסוציאציה המינית, מחשבות על אורגזמה (קולינרית! להירגע שם בסוף) וחוויה כללית שמחזירה אותנו לימי Herbal Essances העליזים.
מצד שני, גם בור שכמותי יודע שהצווחות הללו שכיחות למדי בסרטים תוצרת בוליווד, בפי גברים ונשים כאחד. אז אולי זה רק אני? יכול להיות שבמקאן-אריקסון לא חשבו על פרסומת, שמשודרת בשעות הפריים-טיים, עם רמיזות מיניות בוטות כל-כך? כנראה שההיסטוריה תשפוט (או לפחות הרשות השנייה, או יצחק קדמן).

אם לומר את האמת, לי זה לא משנה. גניחה חושנית, צעקה מסורתית, אזעקת אמת – משהו בצליל הזה פשוט מוציא אותי משלוותי. הצרימה הנוראית, הנשמעת 8 פעמים לאורך הפרסומת, מוציאה את כל הרע שבי וגורמת לי נזק נפשי ממשי. שלא לדבר על הסביבה שנאלצת לספוג התפרצויות זעם חריפות.

במחשבה שנייה, יתכן שזו בדיוק האסטרטגיה של משרד הפרסום. בדומה ל"סוף עונה" של Fox, או "אניטה תעני זאת אני" של Esc הי"ד, מדובר בנדנוד כה חריף עד שהוא הופך לשיחת בר המים (בינינו, באיזה משרד עוד יש ברזיה) של מחר ואף זוכה לפראפרזות שונות ומשונות (מערכון קצר ב"ארץ נהדרת", למשל). באזז דודו-טופזי שכזה: כולם יודעים שזה לא בסדר, אבל לא מסוגלים להפסיק לדבר על זה. בינתיים אנחנו, על תקן שירה מרגלית, נאלצים לסבול בשקט ולנסות לרפא את הפצעים המדממים – אך בלילה, בחלומותינו המסויטים, הצווחות מקפיאות הדם פוקדות אותנו שוב ושוב.

רואה בחורה, שוכח הכל

אף פעם לא התעמתתי עם שוטרים. אדרבה, הסדר הציבורי ואני דווקא חברים די טובים. לאחרונה, עם זאת, החלה מכרסמת בי התחושה כי קבלת המרות הזו גורמת לי לפספס את הכיף האמיתי שבחיים, לפחות ביולי-אוגוסט: הפגנות, הטרנד החם של הקיץ לפי ראובני פרידן בפרסומת האחרונה של "תפוזינה", שמסיבות שאינן נהירות לי מרצדת שוב על המרקע (למרות שהיא מ-2008!).

מי שכבר צבר קילומטראז' פרסומות תפוזינה יודע בדיוק מה הוא עתיד לקבל: לא משנה מה יקרה בדרך, אם יהיה זה פקק תנועה, עבודות בניין או שואה גרעינית, בסופה תחכה לנו נערת תפוזינה תוצרת סקנדינביה לשעבר, גופייתה-הקצרה-מדי צחורה ורטובה ופטמותיה מזדקרות, והיא לוגמת משקה סינתטי צונן בטעם פרי הדר.
הפרסומת המקורית מראשית שנות התשעים (תוכלו לצפות בקטע ממנה כאן), מכוננת המסורת, כיוונה נמוך אבל נכון – הקיץ הישראלי חם ומיוזע ואכן דורש רענון בדמות משקה קל בידיה הלחות של בחורה נאה. ואף חשוב מכך: הנרטיב הציוני-קיבוצי לעולם לא יהא שלם בלי המתנדבת השופעת שבאה לקטוף תפוזים (כן, אלה שאמורים להיות בתפוזינה), לתפוס קצת צבע ובינתיים להצית את דמיונם ומכנסיהם של המקומיים; מה טוב יהיה, חשבו להם המוחות החרמנים במשרדי הפרסום, אם נקשור בין מיתוס המתנדבת לבין משקה לא סקסי בעליל, שההבדל היחיד בינו לבין "זיפ" הוא שאת "זיפ" מקבל הצרכן עוד בשלב האבקה!

עושה רושם שהפרסומת השיגה את המטרה אז, כי הוחלט להמשיך גם בפרסומות הבאות עם קו העלילה של חם-מים-פטמות-תפוזינה, אבל תמיד היו אלמנטים שמשמרים את הקשר לקיץ הישראלי. פקק תנועה, מנגל על הגג, משהו. והפעם? הפעם העלילה איבדה את זכות הקיום שלה, בכך שמחקה כל סממן ישראליות.
הלוקיישן הוא הפגנה סוערת למען איכות הסביבה ליד איזשהו בניין ממשל שממש לא נראה כמו הכנסת. השלטים באנגלית בלבד (קשה להבין נגד מה בדיוק הם מפגינים שם, החבר'ה הצעירים, אבל אני די בטוח שראיתי שלט שאומר "Stop Global Warming"), כשמול המפגינים הזועמים עומדת חומה אנושית של שוטרים קפואי פנים, מצוידים במגנים ובקסדות. על המגנים, כמובן, כתוב רק "Police". חם. עושה רושם שהשוטרים מחפשים תירוץ להוציא את האלות, והוא אכן מגיע במהרה בדמותו של בלון מים קטן, שנזרק לעברם מידיה של מיס בלגיה או מה שהיא. משם הכל הולך ומידרדר: הם מפעילים את הזרנוקים, היא מפעילה את חמוקיה וכולם חוגגים במים – מפגינים, שוטרים ותפוזינה גם יחד.

כל זה, כמובן, לא קשור בשום דרך למה שמכונה "ההוויה הישראלית", ולא רק כי השוטרים בפרסומת נחמדים מדי. נדמה שהמוחות בראובני פרידן שכחו את המטרה, ונשארו רק עם האמצעים – פורנו רך ובזבוז מים מקומם (לא שמעתם על ההיטל החדש?). הרי מלכתחילה היה נסיון לקשור פה בין ישראל, חוצפה, שדיים ורעננות, מילים שכנראה עלו פעם כאסוציאציות של מישהו ל"תפוז" – ועכשיו, כשמוציאים את אחד הגורמים מן המשוואה (מה גם שלזרוק בלון מים זה לא מי-יודע-מה חוצפה, אצלנו קוראים לזה "שבועות"), אנחנו מקבלים פרסומת נטולת הקשר, שוביניסטית, שמזלזלת לחלוטין באינטליגנציה של הצופה ומכוונת אל המקום הכי נוח, הכי זמין והכי קל: איזור החלציים.

מצד שני, אולי אני סתם מקטר. הויתור על ההקשר הישראלי פותח דלת לאופציות עלילה נהדרות.
תחשבו על תאילנד, רגע אחרי הצונאמי. אלפים נעדרים, ילד שהתייתם זה עתה מסתובב חסר אונים ובוכה. מבין ההריסות קמה, רטובה עד לשד עצמותיה כמובן, תיירת הולנדיה לבושת גופית-פטמות, ושולפת מהבקתה ההרוסה בקבוק תפוזינה צונן. גשם מתחיל לרדת. היא לוגמת מהבקבוק בתאווה ומגישה לילד הקטן, ושניהם פוצחים במחול חושני סוער. קלוז-אפ על הפטמות והתפוזינה.

קנו לעצמכם מתנה לחג

לאחר תקופה ארוכה של חוסר פעילות בבלוג זה, בה היה טרוד כותב שורות אלה בעיסוקים אחרים, הגיע הזמן לחזור לתלם ולחדש את מסורת הבלוגינג הענפה. אך כדי לרכוש מחדש את אמון הקוראים שנטשו את הבלוג כעכברים הנוטשים ספינה טובעת – טוב, אולי לא ספינה אלא כלי שיט קטן יותר, כגון שקית ניילון – רצוי לשלוף משהו מפתיע אך מרהיב ואלגנטי מן השרוול: כזה שיסיט את המבטים חזרה לכיוונך, אך לא יגרור הגשת תלונה במשטרה בגין התערטלות בציבור. בעודי מתכנן קאמבק הולם, כזה שכולל צפייה מרובה בערוצים מסחריים מתוך נסיון למצוא נושאים לכתיבה, התחוור לי כי ביקורת טלוויזיה אמנם ישנה בשפע, אך היא מתעלמת מהפרטים החשובים באמת: אלה שהופכים את חווית הצפיה למענגת ובלתי נסבלת כאחד, אלה שמשפיעים על שיחות הברזיה של כולנו, אלה שמספקים פרנסה למאות בוגרי בתי-ספר למשחק מובטלים, אלה שמיד אחריהם נדע מה התשובה לשאלת המיליון או את הפתרון לתעלומת החייזרים נהגי המוניות שדודו הבטיח שיגיעו לאולפן. הפר-סו-מות.

ואחרי הקדמה פומפוזית כמו זו, לא נותר לי אלא לבשר על ביקורת פרסומות שתתווסף מעתה לקשקשת הכללית בבלוג זה, ותתויג תחת הנושא המחוכם "המציג אינו קופירייטר" (מוזמנים להציע שמות טובים יותר, תתפלאו כמה קל להחליף). הדגש הוא על פרסומות בטלוויזיה, אך לא מן הנמנע כי אתייחס גם לכאלו המופיעות במדיות אחרות.

ראו הוזהרתם.