הבעיה שלי היא רק עם התופעה ההומוסקסואלית כשלעצמה. תועבה אמיתית. תופעה מגעילה ונוראית, אבל אין לי שום דחייה מן ההומואים עצמם. יש בהם אנשים מקסימים ויוצרים נפלאים לפעמים, שנלכדו בתוך מלכודת האומללות הזאת. אני מוכן לנשק כל הומו שנראה טוב על שתי לחייו. אבל לא בפה. איך אמרה התובעת במשפט רמון: "נשיקה עם הלשון זה מעשה מגונה". בעיקר נשיקה הומואית מגעילה. פוי ופיחס. אני הומופוב גאה.
(מ. בן, אוג' 2007)
קיתונות מילים נשפכו כבר בפולמוס סביב המחזה המביך/ש הפוקד את המרקע מדי פעם בפעם, כאשר "מחסני תאורה" מרגישים שוב האטה במכירות (אלה המחפשים תיעוד, הסברים וכיבוד קל יוכלו למצאם כאן). גם הפעם, עת המוחות בענבר מרחב שקד יצאו עם פרסומת חדשה, אנו במערכת "דבר המפרסם" היינו מעדיפים להשאיר לגדולים את הכברת הדישה בנושא משל היה דו"ח גולדסטון, בעודנו מבליגים וממשיכים הלאה, בצקצוק טרחני וגלגול עיניים.
אך הפעם, כך נדמה, לא נוכל לשתוק עוד: לא מספיק הקונספט הגס, אליו כבר התרגלנו במידה זו או אחרת – הפעם סאת גביע הייסורים נגדשה בבימוי רשלני עד כדי כאב פיזי.
בפרסומת מגיע לסניף "מחסני תאורה" הכוכב הנצחי מיקי בוגנים, אחד מסמלי ה"הומואיוּת" בפריים טיים, מלווה בבן-זוגו. לאחר שהמוכרים השונים (שודאי זוכרים לו את ביקוריו הקודמים נוטפי הזימה המרומזת) מפלרטטים איתו ואף נוהמים לעברו, עוזב בן-הזוג בכעס, מה שנותן את האות לחפלה הגדולה: בוגנים שר פרפרזה הומו-תאורנית לשיר "נשבע לך לא בוגד" (לשיר ביצועים שונים ומגוונים, בחרנו לשם המחשה בביצוע זה של שימי מזרחי), הסניף כולו עובר לתאורת דיסקו והמוכרנים השונים, כולל בלונדה יפת תואר שצצה לה משום מקום (כמה מחברי המערכת טענו כי זו הופיעה כבר בפרסומות קודמות של הרשת, אף כי לאיש לא הייתה סבלנות לחפש לכך תימוכין), מרקדים לצלילי מוסיקת החפלה. לבסוף מתרצה בן-הזוג, השמחה גדולה, והקריין מבשר כי "עושים שכונה מהמחירים", ברמזו על השכונה המתחוללת במקום.
הבעיה המרכזית בפרסומת, כפי שכבר נרמז, היא איננה התסריט הנבוב או השחקנים-ניצבים-דוגמנים-עוברי אורח שמפגינים, אחד-אחד (כולל האחד שצועק בסוף "יאסו", בצורה המשתלבת נפלא עם…?), יכולות משחק אפסיות-עד-שליליות (נראה כאילו הם ממש מתאמצים לגרום לזה להיראות רע!);
הבעיה היא הבימוי! המעבר החד לקטע המוזיקלי, הצילום הלא מחמיא, ההנחיה המיותרת למיקי בוגנים לשיר עם ר' מתגלגלת משל היה זוהר ארגוב לפחות, הכוריאוגרפיה הילדותית… כולם מעידים על במאי שחשב שהתסריט יעשה את העבודה השחורה בעצמו, אז למה לו לתת את הדעת על האופן שבו כל העסק הביש הזה מצטלם. ואולי בכלל לא היה שם במאי? אולי מישהו מהמוכרנים בסניף עמד גם מצדה השני של העדשה? למען השם, מי נתן את ההוראה? האדם השלישי מתהפך בקברו.
כעת, כל שנותר הוא להוסיף לתערובת הבאושה שימוש במטבעות הלשון השחוקים והמוכרים (די, כולם כבר יודעים מה זה "ללרלר". מיצינו.) וכמובן את תפאורת בתי המנורה שתמיד מעוררת אסוציאציות של אולמות אירועים בנהריה של שנות ה-80', ויש לנו פיצוח! פרסומת המצליחה, בעת ובעונה אחת, גם להמשיך את מסורת הפרסומות הבלתי נסבלות וגם לעמוד, בזכות עצמה, כמפגן סרות טעם ססגוני במיוחד.
וכעת, ברשותכם, נעבור לשלב השבתת השמחות.
כאילו לא נורו למוות רק לפני חודשים ספורים שני צעירים, בפשע אידיאולוגי מתוכנן היטב, על רקע הימצאותם במועדון התומך בנוער הומו-לסבי, נראה כי המרקע עדיין אינו מסוגל לקבל יחסי אהבה בין בני אותו מין. נכון, הכל צחיק, ובהחלט יש מקום להשתובבות סביב החיים המוחצנים בהם בוחרים מי מחברי הקהילה. הרי באותה מידה, אנו לועגים גם לאורית פוקס על חייה (ואבריה) המוחצנים. דא עקא, שבעוד שלצד אורית פוקס מופיעות על המרקע מדי יום, במרבית הפרסומות, נשים "נורמטיביות" (כמו אילנית לוי או יפית גרינברג), אין אנו רואים על המרקע הומואים "נורמטיביים". לזה, מה לעשות, אין עדיין מקום בחייה הצרכניים של ישראל.
זהו בדיוק ההבדל בין הלצה להסתה – "ביטוח ישיר" יכולים למחזר עד מחר את הלעג על אורך שיריו של דיוויד ברוזה, כי הלה הינו אמן מוערך ומוכר. כך גם שימי תבורי ושחקני כדורגל – הם מוכרים מספיק בזכות דמותם ה"אמיתית" (או לפחות זו שציירו בעמל רב אנשי היח"צ שלהם לאורך השנים) ואין סכנה להשפעה ממשית על דעת הקהל. אך במקרה של בוגנים, הוא מייצג את הצד המוקצן והנלעג של קהילה שלמה שלא זוכה גם לייצוג "אמיתי". עוד לא ראינו זוג הומואים קונה באיקאה, לוקח את הילדה לגן או משתמש בבלנדר; גם כשזה מגיע לבנק, הרמיזה ההומו-רומנטית היא טוויסט משעשע ולא יותר מזה.
מלכות דראג, נשיוּת, גסוּת וחיבה יתרה לאופנה – אלו הן פניה של הקהילה ההומו-לסבית בתרבות הצריכה הישראלית תש"ע.
הגיע הזמן לגלול מהר למעלה, ולראות שוב שהיה שם ציטוט מקומם אך לא מפתיע מבית היוצר של ההומופוב מ. בן, שאומר בקול רם את מה שרבים חושבים. האמת? נכון, מעטים אוהבים שדוחפים להם לפרצוף גסוּת כזו, גברית או נשית (אגב, רבים גם היו מעדיפים מופע של טלולה בונט על פני מופע של עינת שרוף), וזה בסדר!
מקור הדאגה הוא המחשבה לה שותפים רבים מדי, ובכללם איש הרוח בן, כי זוהי חזותם של ההומואים כולם, כקבוצה – מה שמוביל לפסילה גורפת ומכלילה, שמקורה בבורות גרידא (מתובלת בקמצוץ גזענות, אולי), של אותה "תופעה מגעילה ונוראית". אבל למה אפשר לצפות ממי שהוטמע בו, משך שנים ארוכות, אותו יחס סלדני ולועג? הגיע הזמן לשנות את זה. תמשיכו להתבדח, זה באמת בסדר, אבל תמצאו מקום גם להצגת הדברים כהוויתם.
ואם כבר מתבדחים – אז בחיאת עיוני, לפחות תביאו במאי נורמלי…
{מערכת "דבר המפרסם" מביעה תקוותה הכנה כי השנה האקדמית אשר נתחדשה עלינו לטובה לא תמשיך להזיק לתדירות כתיבת הרשומות}
תגובות אחרונות