"יוצא מן הכלל המעיד על הכלל" הוא ביטוי די מרגיז (ביטויים שמופיעה בהם אותה המילה יותר מפעם אחת תמיד נשמעים מפוקפקים), אך לעתים אין מנוס מלהשתמש בו בפסקת הפתיחה של רשומה חדשה.
היוצא מן הכלל, לענייננו, הוא הקמפיין החדש והמצוין של ארגון זכויות האדם "בצלם" (1 2 3 4): בקמפיין מקריא מנשה נוי טוקבקים נבחרים היוצאים נגד הארגון, המציין בעצב בימים אלה עשרים שנה להיווסדו. הטוקבקים החריפים מוקראים ע"י נוי כשירה, על כל המשתמע מכך (בעיקר בגזרת הפאתוס), כשלסיום הוא מציין את מספר הטוקבק, אז פורץ הקריין ומסביר שגם "בצלם" היו מעדיפים לא להתקיים.
הבחירה בנוי מצויינת – מי שכבר הוכח שבידיו כישרון רב בהקראת שירה פאתוסיאנית, עושה עבודתו נאמנה גם בקמפיין זה ואף מקפיד על דקויות בין פרסומת לפרסומת, כאשר לכל טוקבק מותאמת בהצלחה גם נימה ייחודית (הפרחים גם לבמאי אלון בנארי). מתוך הרפש הבהמתי הרב ששוכן לו בטוקבקי ארצנו נבררו טוקבקים מוצלחים במיוחד, והרעיון הפרסומי ייחודי, מושך את תשומת הלב, מעלה חיוך ומעורר מחשבה.
כידוע לכם, אנו חברי מערכת "דבר המפרסם" לא בוחלים בניסויים חברתיים לשם הבהרת עמדותינו, וכך יהא גם הפעם. סביר להניח כי אתם, הקוראים, שוחים בעולם התוכן, הבאזז והרשתות החברתיות האינטרנטי כינוקא פולני במימי הוולגה, ולפיכך ודאי נחשפתם כבר לקמפיין "בצלם". אך מה עם הסובבים אתכם? האם הם צפו בקמפיין זה בטלוויזיה? האם שמעו על דבר קיומו? היודעים הם כי בעודם מנסים לשכנע את ילדם הקט שהאיש עם הקול הגבוה מהתפוצ'יפס צודק, שוכנת מתחת לאפם אחת הפרסומות המוצלחות שידעו מוחותינו מזה תקופה?
כנראה שלא, ולכן זהו ה"יוצא מן הכלל".
אמת היא כי הפרסומת מתייחסת לתופעה מקוונת לחלוטין, אך אין הדבר פוסל את השימוש בה גם במדיה הטלוויזיונית – כולם יודעים מהם טוקבקים, וכולם צריכים לדעת מה נאמר בהם (כדי שיוכלו להצהיר אחר כך שהכתובת הייתה על הקיר וגו'), בטח כשהם מוגשים ע"י שחקן ישראלי מוכר ב"קו עלילה" הומוריסטי.
מדוע, בכל זאת, לא פורץ הקמפיין את גבולות הרשת? סביר להניח שיוצריו מכוונים מראש לקהל יעד מסוים, ומאמינים שרובו ככולו גם ככה מעורה בעולם האינטרנט. זו אולי גישה חסכנית, ויתכן כי מדובר במחשבה אוטופיסטית פורצת דרך בה מה שאינו מקוון מאבד מחשיבותו, אך השורה התחתונה והמצערת היא שקמפיין מעולה שכזה נותר נחלתם של יודעי ח"ן בלבד.
תחושת הצער רק הולכת ומתחדדת, כאשר מעלים מן האוב דוגמאות של קונספט פרסומי כזה שכן הגיעו למדיות המשודרות: ננסי ברנדס כשפרסם את המועדון החדש שלו ("לא כדאי לכם לבוא למועדון החדש שלי!"), מפלגת העבודה בבחירות האחרונות (נו, כנראה שבסוף הוא למד משהו מבעל המקצוע המנוסה) או המורה שמזהירה את תלמידיה פן ילכו להפנינג של yes ("אני מתרה בכם!").
כל אלה היו מוצלחים הרבה פחות, כי טרחו להזכיר לנו טוב-טוב שבעצם אנו מעוניינים מאוד להגיע למועדון של בדרן העל, להצביע לגנרל או לשחת זמננו וכספנו בפסטיבל. בכך, למעשה, הוציאו את העוקץ כולו מהקונספט. הקמפיין של "בצלם", לעומתם, בוחר בכלים עדינים ומושחזים יותר מחד, ואינו חושש ללכת עד הסוף עם הקונספט מאידך.
בשורה התחתונה: קמפיין מצוין שלא זוכה לחשיפה הראויה, ובכך לא מאתגר את כל המוחות באשר הם להעלות את הרף, או מגדיל את הסיכויים להגברת שכיחותן של פרסומות אינטליגנטיות על המרקע.
אם נוסיף להפוך בדבר, תכה בנו גם ההבנה המטרידה: יכול להיות שהסאטירה הטובה ביותר שמסתובבת כיום במחוזותינו היא בכלל קמפיין של ארגון זכויות אדם?
0 תגובות ל “לא שומעים, לא רואים”