אחד צעק: פצוע!

די, זה בלתי נסבל. הגיעו מים עד נפש. כמנחם בגין הלאֶה – איני יכול עוד.
אני מדבר, כמובן, על הפרסומת החדשה של "יופלה" (גודי-גודי) מבית היוצר של "מקאן-אריקסון".

ראשית, גילוי נאות: אינני חובב סרטים הודיים, ואת זמן האיכות עם זוגתי אני משתדל שלא לכלות במשחקי מחבואים מאחורי עצים. אך בטוחני כי גם המעריץ מספר 1 של ראג' קאפור מתחלחל עד עמקי נשמתו כל אימת שמהמרקע נשמעת אותה צעקה-גניחה-אזעקה המלווה את הפרסומת לקו היוגורטים החדש של יופלה.
כבכל פרסומת יופלה מאז ומעולם, על רקע מנגינה מוכרת משולבות מילים בעברית ואנגלית בהתחרזות טרחנית (קצת כמו היוגורט עצמו, בפעם הראשונה זה היה נחמד ומרענן. אחרי שש כאלה, לצערי, הקסם פג); החידוש הפעם הוא בנושא – סרט הודי, כזה עם מלתחה עמוסת פייטים, מבטא של אפּו ממשפחת סימפסון ונענועי ראש המעוררים חשד לנטייה אפילפטית. יש להניח שהמוחות במקאן-אריקסון קיוו לממש את חלומו הרטוב של כל פרסומאי – לייצר אמרת כנף – בביטוי "Goody goody", הנאמר במבטא הודי שמדגיש את ה-D (קוראינו בעלי האוריינטציה הבלשנית ודאי ישמחו לנקוב בשם התופעה).

עד כאן גם גדול המקטרגים עוד ישתוק – פרסומת יופלה טיפוסית, בסך הכל, וכבר התרגלנו. אלא שאז, משום מקום, כרוצח שכיר ותיק ומיומן, היא תוקפת אותך בשיא פגיעותך: הצווחה.
קודם כל, מה זה? הבעות הפנים ותנועות הגוף של השחקניות מעידות על סוג של גניחה. חיזוק נוסף לכך מהווה האמירה המקדימה כל גניחה כזאת: "…It's better than", מה שמעורר מיד את האסוציאציה המינית, מחשבות על אורגזמה (קולינרית! להירגע שם בסוף) וחוויה כללית שמחזירה אותנו לימי Herbal Essances העליזים.
מצד שני, גם בור שכמותי יודע שהצווחות הללו שכיחות למדי בסרטים תוצרת בוליווד, בפי גברים ונשים כאחד. אז אולי זה רק אני? יכול להיות שבמקאן-אריקסון לא חשבו על פרסומת, שמשודרת בשעות הפריים-טיים, עם רמיזות מיניות בוטות כל-כך? כנראה שההיסטוריה תשפוט (או לפחות הרשות השנייה, או יצחק קדמן).

אם לומר את האמת, לי זה לא משנה. גניחה חושנית, צעקה מסורתית, אזעקת אמת – משהו בצליל הזה פשוט מוציא אותי משלוותי. הצרימה הנוראית, הנשמעת 8 פעמים לאורך הפרסומת, מוציאה את כל הרע שבי וגורמת לי נזק נפשי ממשי. שלא לדבר על הסביבה שנאלצת לספוג התפרצויות זעם חריפות.

במחשבה שנייה, יתכן שזו בדיוק האסטרטגיה של משרד הפרסום. בדומה ל"סוף עונה" של Fox, או "אניטה תעני זאת אני" של Esc הי"ד, מדובר בנדנוד כה חריף עד שהוא הופך לשיחת בר המים (בינינו, באיזה משרד עוד יש ברזיה) של מחר ואף זוכה לפראפרזות שונות ומשונות (מערכון קצר ב"ארץ נהדרת", למשל). באזז דודו-טופזי שכזה: כולם יודעים שזה לא בסדר, אבל לא מסוגלים להפסיק לדבר על זה. בינתיים אנחנו, על תקן שירה מרגלית, נאלצים לסבול בשקט ולנסות לרפא את הפצעים המדממים – אך בלילה, בחלומותינו המסויטים, הצווחות מקפיאות הדם פוקדות אותנו שוב ושוב.